פסק-דין בתיק ע"א 2288/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל- אביב - יפו (כב' השופטת רות רונן) מיום 17.4.05  בת"א 101108/00), אשר קיבל תביעה כספית שהגיש המשיב (להלן: "הבנק") נגד המערער.

1.         הרקע:

(א)        המשיב הגיש נגד המערער ונגד נתבעים נוספים תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חוב בסך 379,463.5 ש"ח שנוצרה בחשבונה של חב' סלוליין תקשורת והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") שהתנהל אצל הבנק.

התביעה הוגשה נגד החברה כבעלת החשבון, נגד רונן גולן (להלן: "גולן")  וגלית ויזל (להלן: "ויזל"), שחתמו על כתב ערבות לחברה ביום 2.2.99, ונגד משה בראון (להלן: "בראון") והמערער (אביה של ויזל) שחתמו על כתב ערבות ביום 16.8.00 (כולם ביחד, להלן: - " הנתבעים").

(ב)        הנתבעים טענו כי על אף שנדרשו שתי חתימות בחשבון כדי לחייב את החברה, אישר הבנק לגולן למשוך סכומי כסף בחתימה אחת. גולן משך סכומי כסף לצרכיו הפרטיים, תוך מעילה בכספי החברה, בסכום העולה על חובה של החברה. כנגד הטענה שבראון אישר בדיעבד את הוצאת השיקים, בחתימה אחת, טענו הנתבעים כי אף בהנחה זו, אין האישור הרטרואקטיבי יכול לבוא במקום אישורה הפורמאלי של החברה. עוד נטען כי הבנק לא הוכיח שקיבל אישור בדיעבד לגבי כל השיקים.

(ג)         הנתבעים הוסיפו וטענו כי הבנק שינה את תנאי ערבותה של ויזל, בדרך של הגדלת אשראי החברה ואף מתן היתר לחרוג ממנו, מבלי להודיע על כך לויזל.

(ד)        המערער טען כי הסכים  לחתום על הערבות בכפוף לתנאים שהבנק לא עמד בהם. כך, הוסכם כי חתימתו תותנה בכך שהבנק ייתן לחברה אשראי נוסף שרק לו יערוב. הותנה כי הבנק ימשיך את פעילות חשבון החברה  וערבות המערער תחליף את ערבות ביתו (ויזל). לא היה כל הגיון כלכלי או עסקי בערבותו של איזנברג בלא הסכמה על התנאים האמורים.

(ה)        הבנק מצדו טען כי בפגישה עם נציגיו ביום 16.8.00, בה השתתף גם המערער, לא העלו בראון והמערער טענות נגד הבנק. בראון הודיע לנציגי הבנק כי התבצעה מעילה בבנק על ידי גולן, שמשך כסף מהחברה לצרכיו האישיים. נציגת הבנק העידה כי בראון היה מעורב מאוד בניהול עסקי החברה וכיסה חריגות בחשבונה. עוד העידה נציגת הבנק שהמערער סיפר כי גולן החזיק עבורו בנאמנות בחברה. בתום אותה פגישה, חתמו בראון ואיזנברג על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת החברה, בנוסף לערבותה של ויזל (בתו של המערער). לטענת הבנק, הבטיח בראון בפגישה לכסות כמאה אלף ש"ח מסכום החריגה של החברה, והבנק ביקש כי החריגה לא תגדל וכי יימצא פתרון לחריגה נוספת בסך 30,000 ש"ח.

בעקבות פגישה נוספת בבנק, שהתקיימה לאחר שגדל סכום החוב של החברה, דרש הבנק בטחונות נוספים. משלא הומצאו אלה, הוגשה התביעה.

(ו)         הבנק טען כי אייזנברג היה "הרוח החיה" מאחורי כל קבוצת סלוליין, השקיע את הכסף בפתיחת החברות, ומינה את בעלי המניות שהיו כולם בני משפחתו. גולן שימש נאמן של איזנברג, שחשש מרישום נכסים על שמו. איזנברג ידע מה מצב החברה כאשר חתם על הערבות, ואף היה מודע לכך שהוא חותם על ערבות.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        בית המשפט קיבל את טענתה של ויזל לגבי השיקים שנחתמו בחתימה אחת, ופסק כי משקבעה החברה מנגנון מוסכם למשיכת כספים, שלפיו נדרשו שתי חתימות, היה על הבנק לפעול בהתאם למנגנון זה. נקבע אפוא כי החברה אינה חייבת לכבד שיקים אלה, הבנק לא היה רשאי לחרוג מהנחיות החברה ולכן ויזל אינה ערבה לחוב החברה שנובע מהשיקים.

(ב)        שונה דינו של המערער. כאשר חתם על הערבות, היה המערער מודע לכך שעד לאותו מועד בוצעו מעילות בחשבון, לכן היה מנוע מלטעון טענות לגבי השיקים שהוצאו שלא כדין עד למועד חתימתו. בית המשפט דחה את הטענות לגבי התניית החתימה בתנאים הנוספים. אף אחד מהתנאים לא קיבל ביטוי כתוב ואין עדות נוספת או ראיה חיצונית לטענה. אין אף פירוט הגרסה של המערער לגבי תוכן התנאים הנטענים: כמה אשראי התחייב הבנק ליתן לחברה, באילו תנאים, אילו בטחונות ועוד.

באשר להגיון העסקי שהנחה את המערער - נפסק כי אין זה מן הנמנע שאייזנברג היה מעוניין להיכנס לעובי הקורה בחברה בה היה לו עניין, ולנהל אותה באופן אישי. כדי להוכיח רצינות כוונותיו לבנק, וכדי שזה יאפשר לחברה להמשיך לפעול, הסכים לערוב לחובות החברה.

(ג)         בית המשפט דחה את טענת המערער כי לא הבין  את משמעות כתבי הערבות וקבע כי הוא היה מודע למצב החברה וביקש לאפשר לחברה להמשיך לשרוד. אין זה סביר שאיש עסקים שנקרא לדיון בבנק בעקבות מעילה לא יהיה מודע למצב החשבון קודם לחתימה על הערבות.

כמו כן נדחתה טענת המערער כי הבנק התכוון לעצור את מסגרת האשראי של החברה, ביום בו הוא חתם על הערבות.

על יסוד קביעותיו אלה, קיבל בית המשפט את התביעה נגד המערער במלואה ולהכרעה זו מכוון הערעור שלפנינו.

3.         הטענות בערעור

(א)        המערער חזר לפנינו  על טענותיו לפני הערכאה קמא. הוא הוסיף וטען כי משלא הוכרו חובות החברה בגין השיקים, גם למערער אין חבות בגינם. המערער גורס שהבנק ניצל את הסיטואציה בערמה, תוך הטעייה ויצירת מצגי שווא, כדי לשפר את מצבו ו"לקבל" ערב נוסף. עוד נטען כי בית המשפט טעה בכך שלא קיבל את טענת המערער כי חתימתו על כתב הערבות מותנית במספר תנאים שלא התקיימו, ובכך שקיבל את גירסת המשיב.